החלטה בתיק ת"א 9991-05-12

לפניי בקשת הנתבע (להלן: " הנתבע" או " הקיבוץ") לעיכוב הליכים בתובענה זו בשל הליך התלוי ועומד בין הצדדים בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 52898-03-11) (להלן: " התובענה בבית משפט השלום").

רקע עובדתי בתמצית

מעיון בכתבי הטענות של הצדדים מצטיירת התמונה הבאה:

1.         התובע הינו חבר בקיבוץ משנת 1981 ומתגורר בו. הקיבוץ, שהוקם בשנת 1948, הוא אגודה שיתופית, החברה בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר. זכויות החברים בקיבוץ נקבעו בתקנות האגודה של הקיבוץ.

2.         על רקע משברים אידיאולוגיים, חברתיים וכלכליים, עומס חובות ואמצעי ייצור מועטים מהם סבל הקיבוץ, חייבו אותו לבצע תהליכי התייעלות פנימיים מקיפים, במסגרתם יצירת הסדרים שמטרתה להבטיח את המשך קיומו של הקיבוץ, וכן את ביטחונם ועתידם הכלכלי והסוציאלי של חברי הקיבוץ.

3.         בשנת 2000 גובש מהלך מקיף של שינוי אורחות החיים של חברי הקיבוץ באמצעות העברת נטל ההתפרנסות וצבירת זכויות לפנסיה מהקיבוץ אל כתפי חבריו. בין השאר נקבע, כי הקיבוץ יפתח קופת פנסיה אישית לכל חבר שאין לו קופה פעילה. כן נקבע כי הקיבוץ יפריש לכל חבר, על פי גילו, סכום כספי, כך שלכל חבר תהיה פנסיית מטרה חודשית של לפחות 2,500 ש"ח בערכים של ראשית שנת 2005 (להלן: " תוכנית התחדשות").

4.         ביום 6.5.2012 הגיש התובע תובענה זו, בגדרה עתר לביטול ההחלטה של הקיבוץ שנתקבלה באסיפת חברים מיום 8.5.05 שעניינה, "תוכנית ההתחדשות" (להלן: " החלטת הקיבוץ").

5.         הסעדים שהתבקשו בתובענה הם אלה: להצהיר, כי החלטת אסיפת החברים בעניין "תוכנית ההתחדשות" מיום 8/5/2005 בטלות ומבוטלות; להצהיר, כי מר שלום נתן (מי שעמד בראשה של תוכנית ההתחדשות והיה "הרוח החיה" שלה (סעיף לכתב התביעה) ורעייתו, הסתירו נתונים ו/או לא הציגו באופן מפורש נתונים שהיה עליהם לציין בפני שאר חברי הקיבוץ, בטרם ההצבעה; להצהיר כי הקיבוץ פעל שלא כדין, עת איפשר למר נתן להוביל הליך מורכב שכזה, כאשר מר נתן עצמו ואשתו, הם הזוכים העיקריים ממנו, מבלי שהיו בפני המצביעים את אותם נתונים טרם ההצבעה; להורות לקיבוץ, לקיים הליך מסודר, תוך שקיפות מלאה כלפי החברים, המסדיר את עניין הפנסיה אופן שוויוני; לתת כל סעד נוסף או אחר, בקשר לנשוא התובענה שבית המשפט רואה לנכון וצודק לתת; לתת צו עשה, המורה לקיבוץ להשיב כל דבר ששולם ו/או ניתן מכוח ההחלטה, ואם כבר הועברה הבעלות בה, לפעול להשבתו.

6.         ביום 4.2.13 הגיש הקיבוץ כתב הגנה וטען, כטענות מקדמיות, כי יש למחוק את התובענה, ולחלופין לעכב את ההליכים בנימוק של הליך תלוי ועומד. לגופה של התובענה נטען, כי יש לדחות את תביעתו של התובע, זאת בין השאר מהנימוק, כי התובע מנסה באמצעות בית המשפט לכפות את דעת היחיד על הרוב, תוך ניסיון להתערב בחופש הבחירה ובזכותם של חברי הקיבוץ להחליט על דרכם.

7.         עוד נטען, כי אין לבטל את תוכנית ההתחדשות בשל אלו: ההחלטה מבטאת את רצון רוב חברי הקיבוץ; ההחלטות התקבלו בהליך תיקון ברוב הדרוש; ההחלטות אינן סותרות כל עקרון נטען, לרבות עקרון השוויון; ההחלטות אינן סותרות את תקנות הקיבוץ, אשר תוקן כנדרש; האלטרנטיבה לקבלת ההחלטות הייתה והינה קריסת הקיבוץ; אין אפשרות מעשית לבטל את ההחלטות ולהחזיר את הגלגל לאחור, בחלוף למעלה משבע שנים.

הבקשה, התגובה ועיקרי טענות הצדדים

8.         בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש הקיבוץ בקשה זו, לעכב את ההליכים בתובענה בשל הליך תלוי ועומד.

9.         בבקשת הקיבוץ נטען, כי בתביעה בבית משפט השלום תבע התובע לקבל סעדים וסכומים כספיים מכוח החלטת חברי הקיבוץ שמקורם בתוכנית ההתחדשות, והמשמעות הינה אכיפת החלטות הקיבוץ, ואילו בתובענה זו מבקש התובע לבטל את החלטת חברי הקיבוץ. לפיכך, כך הטענה, קבלת הסעדים שתבע התובע בבית משפט השלום תייתר תובענה זו לביטול החלטת הקיבוץ ותוכנית ההתחדשות, על כן מבוקש לעכב את ההליכים בתובענה זו.

10.        בתשובתו מיום 3.3.13, התנגד התובע לבקשת הקיבוץ וטען, כי אין לעכב את ההליכים בתובענה זו, אלא שיש לעכב את ההליכים בבית משפט השלום עד להכרעה בתובענה זו.

            נטען, כי התובענה דנן עניינה ביטול החלטות הקיבוץ, ואילו התובענה בבית משפט השלום היא לסעדים כספיים והיא עילה חלופית לתובענה זו.

            התובע מנמק את הגשת התובענה דכאן, המהווה תקיפה ישירה של החלטת הקיבוץ, לאחר הגשת התובענה בבית משפט השלום, בגילוי מאוחר של מסמכים ונתונים רלוונטיים שלא היו לפניו קודם לכן. לשיטתו של התובע, אין כל רבותא למועדים בהם הוגשו התביעות ויש לבחון את מהות התביעה.

11.        יצוין, כי על פי החלטת בית המשפט (כב' השופט ר' שמיע), מיום 5.2.13, ניתנה לקיבוץ זכות תגובה לתשובת התובע, אולם עד ליום מתן החלטה זו לא ניתנה תגובה כלשהי. לפיכך, אדון בבקשה על יסוד הבקשה ותשובתו של התובע.

דיון

12.        העיקרון של "עניין תלוי ועומד" (Lis Alibi Pendens) קובע שניתן לעכב דיון בהליך אחד כאשר תלוי ועומד הליך אחר בין הצדדים, בו עומדת לדיון סוגיה זהה במהותה. הזהות אינה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי המהות. עמד על כך בית המשפט העליון ב ע"א 9/75 אל עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 481 (1975) בקובעו: